בית אבות סיעודי כמקום שמח

בית אבות סיעודי כמקום שמח

חפש מרכז
צור קשר
קטגוריות ראשיות
בית אבות סיעודי כמקום שמח
בית אבות סיעודי כמקום שמח
בשנת 1991, בעיירה הקטנה ניו ברלין בצפון מדינת ניו יורק, רופא צעיר בשם ביל תומאס ביצע ניסוי. הוא היה בן 31, כשנכנס לעבודה חדשה כמנהל רפואי של בית אבות סיעודי בשם צ'ייס, מתקן עם 80 קשישים בעלי נכות קשה. כמחציתם היו מוגבלים מבחינה גופנית. ארבע מתוך חמש היו עם מחלת אלצהיימר או צורות אחרות של נכות קוגניטיבית. עד אז, תומאס עבד כרופא חירום בבית חולים סמוך, והחליט לקחת את תפקיד המנהל הרפואי כהזדמנות לעשות משהו שונה.

צוות בית האבות לא ראה דבר בעייתי במיוחד במקום, אבל תומאס, כזר מוחלט, ראה ייאוש בכל חדר. בית האבות דיכא אותו. הוא רצה לתקן זאת. בהתחלה, הוא הציע תיקון רפואי. כשראה את הדיירים נטולי רוח ואנרגיה לחלוטין, הוא חשד כי שילוב לא תקין ובלתי מוכר של תרופות עלול להיות הטפיל הדיכאוני שפוקד אותם. הוא יזם בדיקות פיזיות של הדיירים והזמין סריקות ובדיקות ושינוי התרופות שלהם. אולם, אחרי כמה שבועות של חקירות ושינויים, הוא לא השיג דבר מלבד ניפוח החשבונות הרפואיים וטירוף הצוות הסיעודי.

הוא לא ויתר, והחל לחשוב שהמרכיב החסר בבית האבות הסיעודי היה החיים עצמם. הוא החליט לעשות ניסוי ולהזריק קצת "חיים" במקום. הרעיון שלו היה מטורף ותמים כפי שהיה מבריק. הוא שכנע את צוות העובדים והנהלת בית האבות ללכת על זה.

מהיום הראשון בעבודה, הוא הרגיש ניגוד המוחלט בין השפע המסחרר, המשגשג של החיים שהוא חווה בחווה הפרטית שלו עם החיות שאהב לגדל וחמשת ילדיו, לבין מגבלות החיים שהוא נתקל בכל פעם שהוא הלך לעבודה בבית האבות. מה שראה כרסם בו. האחיות אמרו שהוא יתרגל לזה, אבל הוא לא יכל להתרגל, ושהוא לא רוצה ללכת יחד עם מה שהוא ראה. כמה שנים חלפו עד שהוא יכול לבטא באופן מלא למה, כשהכיר בכך שהתנאים בבית האבות צ'ייס סתרו את האידיאלים שלו לגבי מושג העצמאות של האדם.

תומאס האמין שחיים טובים מביאים לעצמאות מרבית ושהוא חייב להכיר את דייריו של אותו בית אבות סיעודי. הם היו מורים, בעלי חנויות, עקרות בית ועובדי מפעל, בדיוק כמו אנשים שהכיר בילדותו. הוא היה בטוח שמשהו טוב יותר חייב להיות אפשרי עבורם. כיוון שהוא פעל על קצת יותר מאשר אינסטינקט, הוא החליט לנסות להכניס קצת חיים בבית האבות בדרך שהוא עשה בביתו שלו - על ידי, פשוטו כמשמעו, להשיב את החיים לתוכו. אם רק היה יכול להכניס צמחים, בעלי חיים וילדים לתוך חייהם של הדיירים - למלא את בית האבות איתם - מה היה קורה?

הוא הלך להנהלת המקום. הוא הציע שהם יכולים לממן את הרעיון שלו על ידי הגשת בקשה למענק של מדינת ניו יורק שהיה זמין לחידושים. המנהל אהב את הרעיון באופן עקרוני. הוא היה שמח לנסות משהו חדש. במהלך 20 שנים הרחיב את מגוון הפעילויות העומדות לרשות הדיירים בהתמדה. הרעיון החדש של תומאס עמד בקנה אחד עם השיפורים האחרונים. אז צוות ההנהגה התיישב יחד כדי לכתוב את הבקשה למימון החדשנות.

המטרה, לטענת תומאס, הייתה לתקוף את מה שהוא כינה שלוש המכות של קיום בית אבות סיעודי: שעמום, בדידות וחוסר אונים. לתקוף את שלושת המכות המהוות חלק משמעותי מהחיים. הם החלו לשים צמחים ירוקים בכל חדר. הם עקרו את הדשא ויצרו גן ירק ופרחים. והם החלו להביא בעלי חיים. עד כה זה נשמע בסדר. לפעמים בעלי חיים יכולים להוות מכשלה בגלל בעיות בריאות ובטיחות. אבל תקנות בית האבות בניו יורק מתירות כלב אחד או חתול אחד. בית האבות ניסה בעבר לשלב כלבים ללא הצלחה. החיות לא התאימו, והיו קשיים של טיפול נאות. אבל הם החליטו לנסות שוב.

אז תומס אמר, 'בואו ננסה שני כלבים. אני אשים שני כלבים למטה" והחליט גם על שני חתולים בשתי הקומות בשביל הדיירים המעדיפים חתולים. וכדי שהדיירים יוכלו לשמוע צליל אופטימי יותר מקולות נאקות, הציע להביא מאה ציפורים מצייצות.

זה היה רק הפתיח שתומאס רצה. הוא הכניס את הניסוי למרות פקפוקי ההנהלה, ואף לקח צוות עד לבירת המדינה והם זכו במענקים וויתורים שנדרשו ברגולציה.

ההזדמנות לנסות דרך חדשה לשיפור חייהם של הקשישים הייתה עמוקה ומושכת. המשימה לא הייתה קלה. לכל מקום יש הבנה כיצד דברים צריכים להיעשות, וסדר העדיפויות של מערך בתי האבות במדינה העדיף בטיחות מאשר מתן חיים טובים, ומנע מבית האבות להביא אפילו כלב אחד בשביל הדיירים. הוא רצה להביא מספיק בעלי חיים, צמחים וילדים כדי להפוך אותם לחלק קבוע של חייו של כל דייר בית האבות. כדי להילחם בבירוקרטיה, הוא החליט שהם צריכים להתנגד ובגדול - תומאס קרא לזה המפץ הגדול. הם לא יביאו כלב או חתול או ציפור ויחכו לראות איך כולם יגיבו. הם יביאו את כל בעלי החיים בפחות או יותר בבת אחת.

הם קנו כלב שעשועים בשם ג'ינג'ר, ארבעה חתולים ומאה תוכים. הם זרקו את כל הצמחים המלאכותיים שלהם ושמו צמחים חיים בכל חדר. חברי הצוות הביאו את ילדיהם לבלות אחרי בית הספר. חברים ובני משפחה נכנסו לגן בחלק האחורי של הבית והקימו מגרש משחקים לילדים. זה היה טיפול בהלם.

זאת היתה אנדרלמוסיה מוחלטת. הכל היה בלי תכנון ובלי הכשרה לעובדים. הזקנים התאספו מחוץ לחלונות הסלון לצפות. הם היו צריכים לפתור בעיות רבות במהירות בזק - איך להאכיל את החיות, למשל. הם החליטו להקים סיבובי האכלה יומיים. השיגו עגלת תרופות ישנה והפכו אותו למה שהם כינו את ציפור-ניידת, שהועמסה עם אוכל לציפורים, פינוקים ומזון לכלבים וחתולים, וחבר צוות היה דוחף אותה לכל חדר כדי להאכיל את בעלי החיים.

כל מיני משברים התרחשו, כל אחד מהם יכול היה לסיים את הניסוי. צוות העובדים למשל לא הבינו שתפקידם הוא גם לטפל בבעלי חיים והחלו לשאול איך ממשלה שמקצצת בתקציבם, באותו הזמן מוציאה כסף על צמחים ובעלי חיים? עובדים אחרים האמינו שבדיוק כמו בבית, בעלי החיים הם אחריות שכולם צריכים לשאת בעול. כאשר יש לך בעל חיים דברים קורים, ומי שנמצא שם דואג למה שצריך לעשות, בין אם הוא מנהל בית האבות או העוזר של האחות. זה היה קרב עם השקפות עולם שונות במהותן: האם הם עובדים במוסד או בבית? בהדרגה העובדים החלו להשלים עם העובדה שמילוי המקום עם קצת חיים היא המשימה של כולם, זאת עקב ההשפעה החיובית על הדיירים שאי אפשר היה להתעלם ממנה: הדיירים החלו להתעורר לחיים.

דיירים שהיו פסיביים לחלוטין התחילו להגיע לתחנת האחיות באומרם "אני אקח את הכלב לטיול". כל התוכים אומצו על ידי הדיירים. רבים מהם החלו לתת לתומאס דו"חות יומי על הציפורים שלהם (למשל, "שר כל היום" או "לא אוכל"). בעלי החיים הפכו לחלק אינטגראלי בחיי היומיום של התושבים, אפילו אלה עם דמנציה מתקדמת.

עם דיירי בית האבות צ'ייס כלולים עכשיו מאה תוכים, ארבעה כלבים, שני חתולים, בתוספת מושבת שפנים ולהקה של תרנגולות מטילות. כמו כן ישנם מאות צמחים מקורים וגן ירק ופרחים משגשג. היה בית טיפול בילדי הצוות ותכנית לאחר שעת הלימודים. חוקרים בחנו את ההשפעות של תכנית זו למעלה משנתיים, בהשוואת מגוון אמצעי עזר לדיירים של צ'ייס עם אלה של התושבים בבתי אבות סיעודיים סמוכים. מחקרם מצאו כי מספר המרשמים הנדרשים לדייר ירד למחצית מזה של בתי אבות סמוכים ועלויות התרופות ירדו בצורה מרשימה. לדברי תומאס. "אני מאמין שההבדל בשיעורי התמותה ניתן לייחס לצורך האנושי הבסיסי לתת סיבה לחיות

אחד מהדיירים, לפני כניסתו לבית האבות של תומאס, התאלמן ואיבד עניין באכילה, וילדיו היו צריכים לעזור לו עם צרכיו היומיומיים. ואז הוא רסק את המכונית שלו לתעלה, והמשטרה העלתה את האפשרות שהיה זה ניסיון התאבדות. לאחר שחרורו מבית החולים, המשפחה הציבה אותו בבית אבות סיעודי.

שם, למרות תרופות ומאמצים לעודד אותו בתרופות נוגדות דיכאון, הוא הדרדר יותר ויותר. הוא ויתר על הליכה. הוא הגביל את עצמו למיטה. הוא סרב לאכול. בערך באותו זמן, הוצע לו זוג תוכים.

רק אז הוא התחיל להשתנות. השינויים היו עדינים בהתחלה. הוא החל למקם את עצמו במיטה כך שיוכל לצפות בפעילויות של החברים החדשים שלו. הוא החל לייעץ לצוות שהגיע לטפל בציפור שלו על מה שהם אוהבים ואיך הם עושים. לתומאס, זאת הייתה ההפגנה המושלמת של התיאוריה שלו על מה שיצורי חיים מספקים. במקום שעמום, הם הציעו ספונטניות. במקום בדידות, הם הציעו חברה. במקום חוסר אונים, הציעו סיכוי לטפל באדם אחר. האדון התחיל לאכול שוב ולצאת מחדרו ואף הודיע שהוא האיש המתאים לתפקיד הוצאת הכלבים מדי יום. שלושה חודשים לאחר מכן, הוא חזר בחזרה לביתו. תומאס משוכנע שהתכנית שלו הצילה את חייו.

הממצא החשוב ביותר הוא, שניתן לספק לקשישים סיעודיים סיבות לחיות. אפילו כאלה עם דמנציה כה חמורה עד שהם איבדו את היכולת להבין הרבה ממה שקורה סביבם, יכולים לחוות חיים עם משמעות גדולה יותר עם הנאה וסיפוק. הרבה יותר קשה לכמת כמה שווה לאנשים למצוא עניין בחיים מאשר בכמה ירדה כמות התרופות שהם צורכים או כמה זמן הם יכולים לחיות. אבל האם יש דבר חשוב יותר?
כל הזכויות שמורות לעמל ומעבר | מפת האתר