היסטוריה של בתי אבות סיעודיים

היסטוריה של בתי אבות סיעודיים

חפש מרכז
צור קשר
קטגוריות ראשיות
היסטוריה של בתי אבות סיעודיים
היסטוריה של בתי אבות סיעודיים
בתי אבות סיעודיים הפכו במאה העשרים ואחת למקום סטנדרטי לטיפול עבור האוכלוסייה המבוגרת והמוגבלת. רבים מהמבוגרים בעולם המערבי מוגנים במתקני מגורים המספקים מגוון רחב של טיפול. עם זאת, מוסדות כאלה לא תמיד היו קיימים; ליתר דיוק, ההיסטוריה המתפתחת שלהם משקפת את המציאות הדמוגרפית פוליטית החדשה יחסית המעצבת את הזקנה. לפני המאה התשע-עשרה, לא היו קיימים מוסדות סיעודיים למבוגרים. במקום זאת, אנשים קשישים היו זקוקים למחסה בשל חוסר תפקוד, התרוששות או בידוד משפחתי. לעתים קרובות הסתיימו ימיהם בבית תמחוי, לצד המשוגעים, השיכורים או חסר הבית, כשהם סווגו פשוט כחלק מהנזקקים ביותר של הקהילה.

בתחילת המאה תשעה-עשר, נשים וקבוצות נוצריות החלו להקים בתים מיוחדים עבור הקשישים. הם הודאגו שאנשים ראויים מהרקע האתני או הדתי שלהם עלולים למצוא את עצמם בסוף ימיהם לצד אנשים שנואים או כאלה שנמצאו בשולי החברה. לשם כך הם הקימו ב-1850 את בית האבות של בוסטון לנשים, כמקלט לאלה שהיו "עצם מעצמותינו, בשר מבשרנו". "היינו אסירי תודה", כתבו כמה ממארגנות האגודה בשנת 1823, "כי דרך ההשגחה העליונה, המאמצים שלנו הצליחו במידה מסוימת, והצלחנו למנוע מאנשים שחיו פעם בכבוד מהתושבים שייפלו לבית תמחוי".

למרות שהיו מיועדים לאנשים ללא תמיכה משפחתית משמעותית, בתי האבות הראשונים דרשו דמי כניסה משמעותיים ותעודות יושר. באמצעות מדיניות זו, המייסדים שאפו להפריד את האוכלוסייה שלהם מהעניים הנזקקים.

באופן לא מפתיע אולי, מספרם של האנשים המבוגרים שמצאו מחסה במוסדות אלה לאורך כל המאה התשע עשרה היה מוגבל למדי. בשנת 1910 מדינת מסצ'וסטס דיווחה כי 2,598 אנשים התגוררו בבתים כאלה, רובם היו נשים אלמנות ורווקות. למרות שהמוסדות לא היו מפוארים, הסכום שהוצא על כל חוסה היה גדול בהרבה מאשר ההקצאה לכל דייר בבית תמחוי. כמה מהמייסדים שלהם קיוו, שזה מה שיבדל את האוכלוסייה ה"ראויה" של דת או קבוצה אתנית מסוימת מהמבוגרים הנזקקים והנואשים באותה שכבת גיל.

כתוצאה מכך, שימש בית התמחוי כמפלט האחרון עבור האנשים העניים ביותר, בזקנתם. במהלך המאה התשע-עשרה, בית האבות החל למלא תפקיד חשוב יותר ויותר. מדינות מסוימות דרשו מהנזקקים להסתדר בכוחות עצמם או להישלח לבית תמחוי. יתר על כן, עניים ששהו בבתי חולים או מקלטים לקשישים הפכו להתגורר בבית התמחוי הדומיננטיים. לכן, למרות שמשקלה של האוכלוסייה המבוגרת נותר יציב, שיעור המבוגרים בתוך בתי המחסה לעניים הרקיעה שחקים ולפעמים היוו את מרבית החוסים במקום. מוסדות המדינות הגיבו לאופי המשתנה של תושביהם על ידי שינוי שמות הבתים. כך, בית התמחוי הציבורי בניו יורק שינה את שמו בשנת 1903 לבית הזקנים והתשושים. כך קרה גם במקומות נוספים. מוסדות אלה התגאו שהקשישים יכלו למצוא את כל הדרוש להם בערוב ימיהם.

למרות שינויי השמות והתיאורים הוורודים, מרבית בתי התמחוי לא היוו פתרון משביע רצון לדרישות הסיעודיות של הקשישים. במהלך המאה העשרים, מוסדות אלה נשארו סמל של כישלון וייאוש. בית מחסה לקשישים היה מילה המעוררת תיעוב, שכללה בתוכה גם זוועות של עוני, חרפה, בדידות, השפלה ונטישה. האחוז העולה של החוסים במוסדות אלה הצביע לעתים קרובות כהוכחה לתלות הגוברת בחברה ולהשפלה.

עד 1930, פקידי הממשלות קבלו את הטענה כי השיעור העולה של קשישים בבתי מחסה לעניים היה סימן המעיד כי אנשים מבוגרים כבר לא יכולים להתחרות בעולם המודרני וכסימן לתלות הגוברת שלהם. למרות העובדה כי אחוז האנשים בגילאים המבוגרים שנזקקו לטיפול כזה היה די יציב, הרי המצב הקשה של בתי התמחוי והאחוז העולה של אנשים בתוך מוסדות אלה, שכנעו פקידים שונים כי צריך לעשות צעדים קיצוניים. יתר על כן, רבים היו בטוחים כי בית התמחוי הפך לפתרון יקר לצרכי המבוגר. בהנחה שכל הקשישים בסופו של דבר היו צריכים תמיכה, הם טענו כי פנסיונים קטנים היו פתרון פחות יקר.

החששות לגבי התפקיד המרכזי של בתי התמחוי במתן סיעוד שיחק תפקיד חיוני בהקמת הביטוח הלאומי. בתקווה לחסל את המוסד לחלוטין, דיירי בית תמחוי נמנעו מלקבל תמיכת זקנה. למרות שאנשים ששהו במוסד במימון פרטי יכולים היו ליהנות מהפנסיה, לדיירם בבית התמחוי נאסרו תשלומים כאלה. תנאי זה היה חיוני עבור הלגיטימיות של חקיקת חוקי הביטוח הסוציאלי. כדי לאשר את חוקיותו של חוק הביטוח הלאומי (1935), שופט בית המשפט העליון בנג'מין קרדוזו הכריז כי "התקווה מאחורי החוק היא להציל גברים ונשים מהתלאות של בית מחסה כמו גם הפחד הרודף כי כל כך הרבה מחכים להם".

לחקיקת חוקי הפנסיה הייתה השפעה בלתי צפויה. על ידי חסימת דיירים בבית תמחוי מתשלומים, אנשים סיעודים נאלצו לחפש מקלט במוסדות פרטיים. ב צ'רלסטון, למשל, בעוד חלק מהתושבים בבית התמחוי הצליחו לעזוב את המוסד בתמיכת הפנסיה ולחיות בכוחות עצמם, רבים נאלצו להיכנס לבתי מרפא פרטיים, לעתים קרובות ללא פיקוח. במקרים מסוימים, מהלך כזה היה יותר שינוי שם מאשר במקום. מעתה יכולים היו הזקנים לקבל טיפול פרטי, והמוסד היה יכול לקבל את הקצבאות החודשיות של הדיירים.

עד 1950, הצליחה כוונתם של קובעי המדיניות להרוס את בבית התמחוי השנואים. רובם נעלמו מהנוף. כתוצאה מכך, ובשל השתדלנות של עמותות חולים ציבוריות, הקונגרס האמריקאי תיקן את חוק הביטוח הלאומי כדי לאפשר תמיכה פדרלית ליחידים. חקיקה חדשה, לרבות חוק סקר מוסדות רפואה 1954, אפשר את התפתחותם של מוסדות ציבור עבור אנשים מבוגרים הנזקקים ביותר. בפעם הראשונה, הוענקה תמיכה ועזרה פדרלית גם לדיירי הבתים הציבוריים וגם לדיירי בתי אבות סיעודיים הפרטיים. בניגוד למה שאנשים חזו, לא ניתן היה לממן לכל הקשישים פנסיה חודשית; רבים מהאנשים המבוגרים נדרשו לתמיכה סיעודית.

משנת 1965 החלה תנופה נוספת לתעשיית בתי ההחלמה, אשר גדלו בהתמדה יותר ויותר מאז שתשלומי הביטוח הלאומי גדלו באופן דרמטי. בין 1960 ל -1976, מספר בתי האבות גדל בארה"ב ב 140 אחוז, מיטות סיעודיות גדלו ב 302 אחוז. את הצמיחה הזו עודדה במידה רבה התעשייה הפרטית. ב- 1979, למרות היכולת של בתי הממשלה לספק טיפול, 79 אחוזים מכלל הקשישים הממוסדים התגוררו בבתים פרטיים.

אולם, מוסדות אלה ספקו טיפול ירוד. בהעדר אחיות לטיפול רפואי ומזון טוב, הם תויגו כ"מחסנים" לקשישים עבור הגוססים. חלק גדול מהם היו "בתים באמצע הדרך בין החברה לבין בית הקברות". כמו בתי מחסה לעניים מפעם, אנשים חששו שהסתיימו ימיהם במחלקות של מוסדות אלה וחשו אשמה על נטישת הזקנים שלהם בבתים סיעודיים.

החל בשנת 1971, קובעי המדיניות החלו לחוקק תקנות ממשלתיות רבות על מנת לשלוט על איכות הטיפול לטווח ארוך בבתים אלה. בשנת 1971 המשרד לענייני סיעוד החלו לבנות פיקוח לתקנים בבתי ההחלמה.

פוליסות אלו, לעומת זאת, לא העלו את הסטנדרטים באופן אחיד בכל בתי האבות, והם גם לא ביטלו את החששות שהביעו מבוגרים רבים אשר עם אי ודאות לגבי הבתים בהם גרו. עם זאת, בתים סיעודים הפכו למציאות גוברת והולכת.

בעוד אנשים מזדקנים אלה כבר לא נאלצו להתמודד עם זוועות בית התמחוי, התפתחות התעשייה המודרנית שיקפה את השורשים ההיסטוריים שלה. קביעת קצבאות חודשיות לקשישים כמו ביטוח לאומי כיוונה שירות כנגד בתי המחסה השנואים. בפוליסות הראשוניות, השתוקקו לנתק את הקשר בין זקנה לאביונות. בחסימת דיירי מוסדות ציבור לקבלת פנסיה, לעומת זאת, הם בבירור לא העריכו נכונה את חלקם של הקשישים שנזקקו לתמיכה במגורים. כתוצאה מכך, הם לא סיפקו בתחילה עבור חולים בבתים ציבוריים הסדרים של טיפול פרטי. הבעיות העומדות בפני סיעוד לקשישים כבולות בבירור בהתפתחות ההיסטורית שלהם.
כל הזכויות שמורות לעמל ומעבר | מפת האתר