בוקר בחיי בית אבות סיעודי אנגלי

בוקר בחיי בית אבות סיעודי אנגלי

חפש מרכז
צור קשר
בוקר בחיי בית אבות סיעודי אנגלי
בוקר בחיי בית אבות סיעודי אנגלי
הדיירים בבית האבות הסיעודי "מונמאות" מתחילים את היום שלהם זמן קצר לאחר השעה 06:00, כאשר הצוות מתחיל להרים אותם מהמיטות עם מכונות כמו מנוף, מסיר את בגדי הלילה שלהם, שוטף אותם עם ספוג, מלביש אותם, מעביר אותם לכיסאות הגלגלים שלהם ודוחף אותם מחוץ לחדר.

שש אלמנות בשנות ה-80 וה-90 לחייהן מגיעות אחת אחת לשבת יחד בשולחן המרכזי, מתגלגלות למקומות הקבועים שלהן בכל בוקר. פגי דאן מניעה את עצמה בכיסא גלגלים חשמלי. אלזי סטון, 89, שיש לה שתי רגליים קטועות, מגלגלת את עצמה לאט, הכיסא שלה חורק כשהיא עושה את דרכה על פני החדר. לויס קטלי ויולטו גרוב מגיעות ומחכות להבאת ארוחת הבוקר. מתישהו אחרי 7.30, פגי, מי שהייתה כאן במשך שמונה שנים, שוברת את השתיקה ושואלת: "מה עלינו לעשות היום?" חברותיה לא עונות. "בואו נעשה משהו היום שונה", היא ממשיכה.

"מונמאות" בפאתי העיר איפסוויץ' (Ipswich) שבאנגליה, הוא בית אבות סיעודי עם 150 מיטות ועם גנים מקסימים. הוא נחשב לאחד מטובי בתי האבות הסיעודיים של בריטניה. זה לא בית אבות לאנשים ששילמו עבור ביטוח בריאות פרטי. 90% מהמיטות משולמות על ידי המדינה ולא מתרומות או קרנות פרטיות.

הממשלה פרסמה נייר בדבר רפורמה בטיפול ותמיכה לקשישים נצרכים. זה לא נושא שהממשלה התמקדה בו, אבל דרש תשומת לב דחופה. במהלך 20 השנים הבאות, מספר הקשישים מעל גיל 85 יכפיל את עצמו, המספר מעל גיל 100 יגדל פי ארבע, ופקידים צופים כי 1.7 מיליון אנשים זקוקים לטיפול ותמיכה. למרות זאת, המימון הוא קטן ודליל.

09:30, כמה עיתונים מגיעים. אחת הדיירות של חדר היום צריכה ללכת לשירותים, ולכן שני מטפלים מביאים את רצועות ההנפה, מהדקים אותם בין רגליה ומפרידים את צינור חמצן הפלסטיק השקוף שלא יסתבך במנגנון, אך בכל זאת כואב לה והיא משמיעה זעקה. ה צוות רגיל לכך והם מרימים אותה.

כדי להיות הוגן למאמציו הנמרצים של צוות הבית, החיים כאן לא בדיוק מתנהלים אותו דבר כל יום, וכולם פועלים בהתחשבות באילוצים של קבוצת הקשישים הסיעודיים. בימי רביעי, אחרי ארוחת הבוקר, יש בינגו. בימי חמישי יש ביקורים במספרה. לכל אחד יש מקלחת ושטיפת השיער נעשית פעם בשבוע. פעם בחצי שנה, כמה מהדיירים המסוגלים לכך פיזית, נלקחים לטיול בשוק הסמוך.

שש האלמנות מבלות את ימיהן בשולחן המרכזי שבו הן אוכלות את ארוחותיהן, מקובצות יחד. שלוש נשים נוספות, במצב חלוש, מבלות את היום בכורסאות שדחפו אל הקיר. אישה אחרת, חירשת לחלוטין, מעדיפה לשבת ליד השולחן בעצמה.

אם תשאל אותן אם הן אוהבים לשהות כאן, שש האלמנות שנולדו בשנות ה-20, יעמדו על כך שכולם עושים את המיטב והן לא יכולות להתלונן, כי האוכל טוב והאחיות נפלאות. קשה לקבוע אם מדובר בסיטואציות או הגדרה עצמית של לא להתמקד במצבן הנוכחי, כי הן נשלחו לכאן על ידי המשפחה או הרופאים שלהן, ולא סביר שהן ילכו לשום מקום אחר לפני שימותו.

לויס, אישה חדת נפש שנאלצה להיות מרותקת לכיסא גלגלים בגלל שבץ, מודה בחוסר רצון מסוים כי "אני חושבת שאני רוצה ללכת לבתי". כשהגיעה לכאן לפני שנתיים, התכנית הייתה שהבת שלה תכניס אותה בהמשך לביתה, אבל האחות אומרת שזה כבר לא יסתייע ושהייה בת שבועיים עלתה לשנתיים עקב המתח ביניהן. לויס מבינה את ההחלטה: "יש לה חיים משל עצמה, אני לא רוצה להכביד עליה".

לאחרונה סגול נאלצה למכור את הדירה שבה התגוררה עם בעלה במשך 30 שנה כדי לשלם את שכר בית האבות. היא שהתה כאן במשך שנתיים מאז שנפלה במדרגות ונפגעה בברכיה. דיירים שאין להם כל חיסכון משולמים על ידי המדינה תמורת הפנסיה שלהם, ומקבלים קצבה כדי לקנות את כל מה שהם עשויים להזדקק לו - בגדים, מתנות, שמפו וכו'.

רוב הדיירים במקום הם אלה כמו מירנדה וייטס, 92, השקועים בזיכרונות של אושר רחוק. יש לה זיכרונות מענגים של שנות ה -30 כעוזרת בחנות גרביים יוקרתית בנייטסברידג', לונדון. "ברגע שעליתי במעלית עם מלכת הולנד. היה לה שני שומרי ראש וחשבתי, הם נראים נחמד. הגיעו אלינו הרבה תמלוגים" היא מספרת.

החיים כאן הוא עידן אחר שהשתמר. השמות משנות ה-20 (אתל, אלפרד, דוט, ויניפרד, גלדיס), המבטאים גבוהים יותר ממה ששומעים בימינו, התושבים כולם לבנים ומדברים על מקצועות שאינם קיימים עוד (תופרות, סוחרי אריגים). לאף אחד אין כאן נייד, והציוץ האלקטרוני היחיד הוא האזעקה האומרת שמישהו צריך להילקח לשירותים.

בפינה, אלזי נעשתה עצובה לפתע מהזיכרון של אמה, שאיבדה שני ילדים בתקופת מגפת הדיפטריה של שנת 1915 והולידה מאוחר יותר אותה ואת אחיה "אבל היא הייתה זקנה מדי, מעל 40, והיא אף פעם לא הייתה טובה. היא מתה זמן קצר לאחר מכן," היא אומרת. ואז היא מתחילה לבכות פתאום על רגליה החסרות. "פעם היו לי כיבים איומים בחזית הרגליים שלי. כשהלכתי לעבודה בהיותי בת 14, הייתי עומדת בכל מזג האוויר. אני לא יודע אם יש לי כוויות קור, אבל הרגליים שלי התמלאו בכיבים" היא אומרת. "זה היה מאוד קורע לב בזמנו, להסתובב ולראות שלכולם יש רגליים ורק לך אין".

11:00. החלונות של חדר היום פתוחים לרווחה, והאוויר צח, אבל במסדרונות סגורים הריח יותר אינטנסיבי. הבית נקי ללא דופי, אבל ריחות אלה הם בלתי נמנעים ביחידה שבה רק אחד מהדיירים מסוגל ללכת לשירותים באופן עצמאי.

הדיירים כל כך רגילים להיות בבית עד שהם מסרבים לבזבז זמן בישיבה באזורים הציבוריים, ומעדיפים לשהות בבית האבות 365 ימים בשנה.

אנני, אישה המסרבת לשבת בחדר המשותף מאז שהגיע בחודש פברואר 2007, מבלה כל הזמן בבדידות בחדרה, מאז שנכנסה לכאן, כשהרופאים ואחייניותיה החליטו שהיא כבר לא יכולה להתמודד בעצמה בבית, כשהשקט שלה מופרע רק על ידי בדיקות תקופתיות מצוות הטיפול ומביקור מזדמן של אחייניותיה. כמו רוב חבריה, היא מביעה את הסתייגותה עם חייה כאן ושתיקתה מלווה במבט מתריס בעיניה הירוקות. "זה לא הבית כאן. זה סוג אחר של חיים למה שהתרגלתי אליו" היא אומרת. ניסו להמתיק את שהותה על ידי הצבת שולחן עם ציפור מחוץ לחלון, ובפנים ישנם דברים אחרים כדי לשמח אותה - תמונות החתונה של קרוביה ותמונות ממוסגרות של בעלה, הלבוש יפה במדים של חייל.

11:30. בחדר אחד, אישה בת 82, הגיעה באוטובוס כדי לבלות את היום לצד בעלה בן ה-87, כפי שעשתה שישה ימים בשבוע במשך שנה וחצי, מאז שהוא נהפך למשותק משבץ ועבר לכאן. היא מעבירה את הזמן בכורסא ליד כיסא הגלגלים שלו, צופה בטלוויזיה, מחזיקה את ידו, לפעמים ישנה. "אתה רוצה שאני אשאר כאן, לא?" היא שואלת. "בהחלט", הוא משיב ולוחץ את ידה. "הוא כזה בעל ואבא טוב", היא אומרת בבכי. "אנחנו נשואים כבר 63 שנים. אני פשוט לא רוצה לעזוב אותו".

בירה ושרי מוגשים בחדר היום וארוחת הצהריים מגיעה כשעה מאוחר יותר. שש האלמנות בקושי עברו ממקומותיהם בשולחן מאז 06:00-09:00. "המארחת" של היחידה באה לנקות ולשאול מה הן רוצות לאכול בארוחת צהריים מחר. הן דנות והיא מחליטה. בין האלמנות מתפתחת שיחה. "לא רוקדים בימינו כפי שאנו נהגנו", אומרת פגי. "כיום כבר לא הולכים לריקודים". סינרים חד פעמיים מנייר לבן נקשרו סביב צווארן של הנשים על ידי צוות הטיפול.

צוות הטיפול מפטפט בפינה, לובש סינרי פלסטיק צהובים, מחכה שהאוכל יגיע, צוחק על מגזינים. רובם צעירים מאוד - אלה הם מקומות העבודה הראשונה שלהם מחוץ לבית הספר. חלקם חושבים להיות אחיות או אחים. רחל דורהאם, 20, התחילה כאן לפני שישה חודשים לאחר שעבדה בחנות בגדים. "בחנות אני פשוט שמתי דברים בשקית או ארגנתי מחדש את המתלים. כאן, בסופו של היום אני יודעת שאני עושה משהו טוב", היא אומרת.
לוגו אתר בטעינה
כל הזכויות שמורות לעמל ומעבר | מפת האתר