הטרילוגיה של הטיפול בקשיש

הטרילוגיה של הטיפול בקשיש

חפש מרכז
צור קשר
הטרילוגיה של הטיפול בקשיש
הטרילוגיה של הטיפול בקשיש

המטפלת

שמי עליזה, אני בת 45. נשואה ואמא לשני ילדים קטנים בני 8 ו-5 ו מטפלת ביעקב, בן 78 מאז שאשתו נפטרה.
בעלי עבד כמחסנאי במפעל עד שפוטר לפני חצי שנה. כבר כמה חודשים הוא לא מוצא עבודה ואנחנו זקוקים לכל שקל מהמשכורת שלי. אחרי הצבא עבדתי כמטפלת של תינוקות וגם כסייעת בגן ילדים. לפני 7 שנים חיפשתי עבודה קבועה בחברה מסודרת והגעתי לעמל. גם בגלל האופי שלי וגם בגלל המצב הנוכחי, אני לוקחת את התפקיד שלי מאוד ברצינות וחשוב לי שיהיו מרוצים ממני.
אני מעדיפה לעבוד עם מבוגרים. למרות שזו עבודה פיזית וכל הזמן יש מה לעשות בבית; זה לא כמו לרדוף אחרי תינוק זוחל על הרצפה. יכול להיות שאני פשוט מתגעגעת להורים שלי... אבא נפטר לפני חמש שנים ממחלה קשה ואמא לפני שנה.הייתי נותנת הכל כדי להיות איתם עוד קצת...

אל יעקב הגעתי לפני חודש וחצי ופגשתי אדם מאוד נחמד. אמרו לי שאשתו נפטרה חודשיים קודם לכן ושלמרות שהוא לא מבוגר מאוד (78), יש לו מחלה שנקראת אלצהיימר וזה משפיע עליו פיזית.
הוא לא הולך לשירותים אלא עושה את צרכיו בחיתול מבוגרים, מתקשה ללכת ולכן יושב רוב היום על הספה בסלון. המצב רוח שלו ממש גרוע. מעניין אם לפני שאהובה נפטרה הוא היה אדם יותר שמח...

התפקיד שלי הוא לבוא ליעקב כל יום לכמה שעות, לארח לו חברה, לשוחח איתו כדי להעביר את הזמן ובעיקר לדאוג לנקיון הבית, לעזור לו להתקלח ולהכין לו אוכל. לצערי, לרוב אין לו תיאבון. חבל! קשה לי שהוא לא אוכל מהאוכל שאני מבשלת. בבית, כולם מלקקים את האצבעות מהאוכל שאני מכינה, אבל יעקב מתגעגע ורגיל לטעם של האוכל שאשתו היתה מכינה. בינתיים יעל, הבת שלו, מלמדת אותי להכין את האוכל שאמא שלה – אהובה נהגה לבשל. שיהיה לו טעים.

יעקב לא מדבר כל כך ברור ובכלל לא מדבר הרבה. הוא שואל הרבה על הילדים שלו- אם הם התקשרו ומתי הם והנכדים יבואו לבקר אותו. לפעמים הוא שואל את אותה שאלה כמה פעמים ולא זוכר שדיברנו על זה כבר. בהתחלה חשבתי שהוא בודק אותי עם כל השאלות האלה, אבל עכשיו אני מבינה שהוא פשוט לא זוכר...

ליעקב יש שלושה ילדים. שניים מהם גרים יחסית קרוב ואחד גר בצפון. רואים שהבת יותר קשורה אליו, אבל גם היא לא נמצאת פה יותר מדי. את הבנים ראיתי עד עכשיו פעמיים - שלוש. חבל שאין יותר קשר ביניהם. הוא כל כך עצוב כל הזמן. אני יודעת שהם עסוקים מאד בעבודה וגם נוסעים הרבה לחו"ל. אבל משפחה צריכה להיות מעל הכל, לא?

מצד שני יש לי הרגשה שהם לפעמים חשדנים כלפיי. שואלים שאלות ובודקים אותי. אולי הם פוחדים שהוא נקשר אליי יותר מדי.
לפני שבועיים הייתה בר מצווה לאחד הנכדים – הבן של אורן. למרות שהם יכלו לקחת אותו בעצמם, הם ביקשו שאני אתלווה ליעקב ואהיה צמודה אליו לאורך כל האירוע. אני דווקא שמחתי. יצאתי לסוג של בילוי. אספו אותנו, החזירו אותנו ויעקב שמח לשנות קצת אווירה. היה שלב שכמעט שכנעתי אותו לקום לרקוד.

הדבר היחיד שמטריד אותי באמת הוא שאולי ליעקב יש ביקורת על הדרך שאני עושה דברים והוא לא מסביר לי את זה. לדוגמא, לפני כמה ימים הכנתי לי כוס תה והוא הסתכל עליי בצורה מוזרה.. אפילו יצא לו מין קול כזה מפחיד. כמעט הפלתי את הכלי מהידיים. מה, אסור לי לשתות ?

לא תמיד קל בעבודה הזאת. לפחות יש את ורד מהמשרד. אני מרגישה שאפשר לדבר איתה על הכל. בשבוע שעבר הזמינו אותי למשרד לעשות עבודות יצירה. כל שבוע אנחנו עושות וזה ממש כיף. אבל יעקב היה צריך אותי ולא היה לי נעים ללכת. בסוף הוא זה ששכנע אותי ללכת . הוא אמר שזה בשבילי ושהוא לא מוכן בשום אופן שלא אלך. בן אדם טוב...
למחרת הבאתי לו את הכלי שעשיתי. מגיע לו! לא כולם יודעים להתייחס יפה למטפלת. אם כבר העבודה הזו אז לפחות מצאתי מישהו עם לב שמתייחס גם אליי.
איך הזמן עובר... כבר חמש? אני חייבת להתקשר לאהרון לשאול איך היה בראיון עבודה! הלוואי שהפעם זה ילך! חייבים!

הקשיש

שמי יעקב גולדמידט. אני בן 78. מתגורר בבאר שבע באותו בית כבר 43 שנה.
עד לפני חודשיים חלקה איתי את הבית אהובה רעייתי. היינו נשואים כמעט חמישה עשורים ולפני חודשיים היא נפטרה מסיבוכים של סכרת והשאירה אותי לבד.
הכל בבית מזכיר לי אותה. לאן שאני לא מביט, אני רואה ציורים שהיא ציירה על הקירות, חפצים שהיא בחרה לבית ומריח את הריח שלה.

יש לי שלושה ילדים בוגרים, נשואים עם משפחות משלהם. זיו הבכור, אורן, ויעל הצעירה. בשבועות הראשונים מאז שאהובה הלכה, הם היו פה הרבה ואפילו רצו לסדר את ארון הבגדים שלה – אבל לא הסכמתי. זה מוקדם מדי. מהר מידי.
שבועיים אחרי הלוויה, הם יידעו אותי שמעכשיו תבוא אלי כל יום אישה בשם עליזה מעמל ומעבר. מטפלת ? לי ?
אני מבין אותם. יש להם ילדים משלהם ודאגות פרנסה. אבל להכניס אישה זרה הביתה ? אהובה ואני עשינו יחד הכל.
כמעט 15 שנה היינו יחד בפנסיה. בילינו, נסענו, בנינו שיגרה חדשה יחד.

בהתחלה התנגדתי לעליזה בכל תוקף אבל בפנים ידעתי שיש לי בעיה. אני שוכח הרבה, כבר תקופה שאני לא מספיק להגיע לשירותים בזמן ועוד לפני שאהובה נפטרה נאלצתי בלית ברירה להתחיל להשתמש בחיתולים של מבוגרים. גם באמבטיה אני לא מסוגל לעמוד אז הילדים הכניסו לי כסא מפלסטיק שיהיה יותר בטוח שלא אפול או אחליק.
יעל בתי כל הזמן אומרת שצריך להיזהר שלא ליפול כי אם נופלים ושוברים משהו, לוקח הרבה זמן להשתקם. רק מהפחד שהיא צודקת אני מקשיב לה ומשתדל לשמור על עצמי.

בסוף קבלתי את עליזה וגיליתי שהיא מאוד נחמדה. היא הראתה לי בתמונות שיש לה ילדים קטנים. היא מסורה לי ואכפת לה ממני. שאני ארגיש טוב, שיהיה לי נוח. אבל שיהיה ברור. לא קל לי להכניס אדם זר הביתה ולתת לו לעשות עבורי את הדברים הכי אינטימיים כמו להחליף לי חיתול, או לעזור לי להתקלח.

ויש עוד משהו. רוב הזמן אני יודע בדיוק מה אני רוצה להגיד, אבל אני לא מדבר ברור וכל פעם מופתע כזה קורה לי. אין לי דרך להמחיש כמה זה מתסכל. גם אין לי כוח לבקש מעליזה עזרה כל הזמן. לדוגמא אתמול עקץ אותי יתוש בעורף במקום שלא יכולתי לגרד. חשבתי שאני משתגע עד שהיא הבינה את זה (בטח לא הבינה מה עובר עלי ולמה אני כל כך לא שקט). או בהתחלה כשהיא סגרה את החיתול, היא היתה מהדקת חזק מידי, עד שהתחילה לי פריחה בבטן ואז היא הבינה.

עכשיו, חודשיים אחרי שנותרתי לבד בבית, אני מבין שזה לא הולך להיות קל. אני עצוב, אין לי תיאבון ואני רק רוצה שיעזבו אותי לנפשי. הבעיה שכולם רוצים שאני "אחזור לעצמי" ומה לעשות שאי אפשר לתכנת אותי ?
כל חיי הייתי עצמאי. היה לי תפקיד בכיר בסוכנות היהודית. טסתי הרבה מאוד לחו"ל וכל פעם הקפדתי להביא לאהובה מזכרת. היא הכי אהבה כלים מיוחדים לסוכר ועם השנים אספה מבחר ממש מרשים של כלים קטנים לסוכר שהבאתי לה מכל העולם.
אתמול עליזה הכינה לנו משקה חם וכשהיא החזיקה את הכלי של הסוכר רציתי לספר לה על האוסף של עליזה, אבל מרוב התרגשות לא הצלחתי לדבר. היא לא הבינה למה אני מסתכל עליה, אבל כשהבטתי בה עם כלי הסוכר ראיתי מולי את אהובה.
השבוע הנכדים עשו לי הפתעה והביאו לי אייפד. כמה שהם התלהבו ! בסבלנות רבה הם הסבירו לי ולעליזה שאייפד זה להיט, שהרבה יותר קל להשתמש בו ממחשב ושככה אוכל לשמור איתם על קשר.

מה שהם לא הבינו, שבמצבי הנוכחי, הדבר היחיד שאני רוצה הוא שקט ולפעמים טלוויזיה וגם זה לא ממש הולך. אני הכי אוהב לראות ערוץ הספורט, אבל הטלוויזיה פתוחה בעיקר על חדשות או רדיו כי זה מה שעליזה חושבת שמעניין אותי.
אני חייב לציין שלמרות שעשיתי לעליזה חיים קשים בהתחלה והיה לי קשה שהיא תיכנס לבית שלי, תבשל לי ותדאג לי; הילדים שלי מצלצלים אלי כל יום אבל הם לא מוצאים הרבה זמן לבוא לבקר. אני מבין אותם, הם מאוד עסוקים בעבודה. ככה שעמוק בפנים, בלב, אני דווקא שמח שעליזה באה אלי כל יום. מה הייתי עושה בלעדיה ? איך הייתי מסתדר ? מה הייתי אוכל ? מי היה נמצא איתי לסדר לי את הכדורים, לרדת איתי לשדרה למטה להעביר איתי את הזמן ?
עכשיו היא אמרה לי שעוד כמה דקות היא צריכה לסיים להיום ולאסוף את הילדים שלה.
חבל שהיא לא יכולה להישאר עוד קצת.

הבת

שמי יעל, בת 38. אני נשואה לעמי ואנו מתגוררים עם שלוש בנותינו (בנות 8, 6.5 ו-4) במודיעין.
את כל ילדותי ומרבית חיי העברתי בבאר שבע עם הורי ושני אחי, אורן וזיו.
לפני חודשיים אימי נפטרה לאחר התדרדרות של מחלת הסוכרת בה היתה חולה שנים. אבי נותר לבדו.
זה יכול היה להיות פשוט לו הייתי גרה קרוב אליו, אבל גם אני וגם שני אחי גרים רחוק ממנו.
לצערי בנוסף להתמודדות עם לכתה של אימי, הכאב וההסתגלות למצב החדש, בריאותו של אבי, יעקב החלה גם כן להתדרדר וכך יצא שכבר חודשיים אין לי יום ואין לי לילה.
כשאימי היתה בחיים, הם ניהלו שיגרה מבורכת (מי אמר ששגרה זה רע) ?
אמנם לקראת הסוף המציאות השתנתה והם כבר לא נסעו כמו פעם, אבל עדיין היה לי שקט נפשי כי היה להם אחד את השני.

בשנה האחרונה סעדתי את אימי וגיליתי שאבי הופך די מהר לאדם סיעודי.
אני לא מדברת על הקושי לראות את ההורים שלך שהיו אנשים עצמאיים, נוהגים, טסים לחו"ל, משיגים כל דבר בנחישות – הופכים לתלויים באחרים ובעיקר בי יותר ויותר.

אני מדברת על הקושי לתכנן דברים עם המשפחה שלי כשאבא שלי לבד בבית. כשהוא בין 4 קירות שעות על גבי שעות ושמעבר לבדידות, הוא זקוק למישהי שתבשל לו ותדאג לו בפעולות יום יומיות כמו לבוש, רחצה ועזרה עם הצרכים.
זו הסיבה שפנינו לעמל ומעבר והם קישרו אותנו לעליזה.
עליזה מבוגרת ממני בכמה שנים ומאוד נחמדה לאבא שלי. גם לה יש ילדים צעירים ובמשרד אמרו לי שבעלה מובטל כבר חצי שנה והיא מסורה וזקוקה לכסף.
ניסיתם פעם לשכנע אדם עקשן לעשות משהו שלא מתאים לו ?
ככה הרגשנו כשעליזה נכנסה לבית הורי בפעם הראשונה (והשניה והשלישית). אבא שלי פשוט סירב לקבל את העובדה שהוא זקוק לעזרה בכל תוקף וזה לא היה פשוט.

בשלב מסוים נעזרו בעובדת סוציאלית מקופת החולים כדי להבין מה עובר עליו ואיך הוא רואה את הדברים. לא היה קל...אני חושבת שלמרות הקושי להכניס אישה זרה הביתה, הוא הבין בסופו של דבר שאנחנו גרים רחוק ואין לו ברירה.
מאחר והכל מאוד טרי, הוא עצוב ואין לו תיאבון, התחלתי ללמד את עליזה איך לבשל את המאכלים שאמא נהגה להכין, כדי שיהיה לו ריח וטעם מוכר בבית. היא אומרת שקצת מוזר לה לבשל כל מיני מאכלים שנגמרים ב"לעך"- פולקלעך, קרפלעך....
סיפרתי לעליזה איך הוא היה לפני שנעשה סיעודי, איך עבד בסוכנות היהודית ואיזה תפקידים בכירים הוא ביצע לאורך השנים. שלא תחשוב שתמיד היה כזה אדם תלותי.
לפני שבועיים (אחרי שהם יחד כבר חודש), היתה בר מצווה לבן של אורן אחי וביקשנו מעליזה שתצטרף לאירוע ותלווה את אבי כדי שנהיה פנויים באירוע. לשמחתנו היא הסכימה.
במהלך האירוע הסתובבנו בין האורחים ופתאום הבת של זיו מראה לי את אבא מנסה לקום לרקוד עם עליזה. זה היה ממש מוזר. מה? הוא דילג מלהתאבל על אמא שלי לחברות מושלמת עם המטפלת החדשה ?
קראתי בעיתון סיפורים על קשישים שנתנו למטפלות שלהם את הסרוויסים היקרים ואפילו כאלה שנתנו חלק מכספם למטפלות שהיו כל כך קרובה אליהם. האם זה יכול לקרות גם לנו ?
אני בטח מגזימה. אבל גם לי לא קל. אני דואגת לו, אני רוצה שיהיה לו טוב, שלא יסבול, שבכל רגע מישהו יהיה שם להקשיב לו, לתת לו את מה שהוא צריך.
שני האחים שלי עובדים מהבוקר עד הלילה וסומכים עלי שאדאג יותר לאבא, אבל מישהו צריך לעשות את זה ועליזה באמת מקסימה, מעדכנת אותנו כל יום ומאוד אכפת לה מאבא.
אתמול, בעקבות בדיקה חוזרת אצל הגריאטר הסתבר שהמצב של אבא מחייב השגחה 24 שעות ביממה.
מה יהיה עכשיו ? עד שהוא התרגל לעליזה נאלץ להחליף אותה במישהי חדשה ?
לוגו אתר בטעינה
כל הזכויות שמורות לעמל ומעבר | מפת האתר